מאמרים

שפת הגוף של ילדים היא יותר ישירה, אמיתית ושקופה מזו של המבוגרים.
לימוד השפה והבנתה מקנים כלים שעל כל הורה לרכוש, כדי שיוכל להבין את ילדיו טוב יותר.

מהי הדרך 'לקרוא את הילדים' ולהבין איך הם מרגישים מבלי שיאמרו זאת במילים?

כל מסר שעובר מאחד לשני בנוי ממספר חלקים. 40% מהמסר עוברים על ידי נגינת הקול שלנו, 50% עוברים באמצעות שפת הגוף ורק 10% מהמסר הם מה שאנחנו אומרים. הדרך שבה האדם מתנועע, האינטונציות, הטונים וגובה הקול שלו משדרים יותר על מצבו ועל תחושת הביטחון שלו, מאשר מה שהוא אומר בפועל.

שפת הגוף של ילדים היא יותר ישירה מזו של המבוגרים - ילדים הרבה יותר 'אמיתיים' ועוד לא למדו כיצד להסתיר רגשות. ניסיון החיים שלנו, המבוגרים, מלמד אותנו להסתיר את מה שאנחנו מרגישים, במיוחד אם זה לא משרת את האינטרסים שלנו באותו רגע. אצל ילדים זה אחרת, הם לא מנסים להסתיר רגשות וגם אם היו רוצים, הם לא תמיד יודעים איך לעשות זאת. זו הסיבה ששפת הגוף שלהם היא אמצעי מצוין להכיר אותם ולהבין מה בדיוק הם מרגישים בכל רגע נתון.

ישנם מספר רגשות בסיסיים שהם אוניברסליים ושפת הגוף שלהם היא לא משהו נרכש, אלא מולד. הרגשות הם פחד, גועל, עצב, זעם, הפתעה ואושר. רגשות אלה קלים מאוד לזיהוי, במיוחד אצל ילדים, כי הם ברורים ונהירים ממש כמו שהם קיימים אצל אבותינו הקופים.

כך נוכל לקרוא את שפת הגוף של הילדים שלנו:

סימני מצוקה
כשילדים חשים במצוקה כלשהי ניתן להבחין בכך מיד, כי אצבעות הידיים ולעתים גם אצבעות הרגליים מתכווצות. את האגודל נוהגים הילדים להחביא בתוך כף היד, מתחת לאצבעות. האגודל של הילד הוא אנלוגיה לראש וכשילדים חשים מצוקה הם נוהגים להחביא את האגודל כי זה מה שהיו רוצים לעשות באותו רגע עם ראשם. ילדים מחביאים את האגודל גם כשהמצוקה אינה קשה במיוחד, כלומר גם כשהם רואים סרט מפחיד או נתקלים באדם שמאיים עליהם באופן כלשהו.

סימן נוסף שמעיד על מצוקה אצל ילדים הוא שימוש בקול חלש. ילדים נוהגים בדרך כלל לדבר בקול רם ובהתלהבות, אך כשהם מדברים בקול חלש ונטול אנרגיה זה סימן לכך שהם משדרים שמשהו לא בסדר ואין להם אפילו כוח לדבר. כל הורה יכול לזהות סימני מצוקה אצל הילד שלו, כי הוא מכיר את עוצמת הקול בה הילד נוהג להשתמש, ויכול לחוש בשינוי.

פחד
ברגעי פחד כל הגוף של הילד משתנה לגמרי - העיניים נפערות לרווחה וכך גם הפה, אבל הגוף לעומת זאת נוטה להצטנף ולהיתכנס בתוך עצמו. תחושת הפחד גורמת בדרך כלל למערכת העצבים לתגובה אינסטנקטיבית של שיתוק וחוסר יכולת לזוז מהמקום או לחלופין לתגובות מהירות ופתאומיות. אצל חלק ניכר מבעלי החיים תגובת השיתוק היא חלק ממנגנון ההגנה שלהם - ארנבות בטבע מתחזות למתות כדי שהנחש יוותר עליהן כארוחה וכך נוהגים גם ילדים: או שהם ייאלמו דום ולא יוכלו לזוז ממקומם, או שהתגובה שלהם תהיה דווקא הפוכה והם ינסו לתפוס מחסה (בדרך כלל ירוצו להורה אם הוא בקרבת מקום). הטעות הכי גדולה היא להגיד לילד: 'אל תפחד, זה בסך הכל כלב', כי זה לא ירגיע את הילד כלל וזה רק יצרף לפחד גם רגש אשמה.

בהלה
אם בעת פחד יש נטייה לשיתוק, הרי שבזמן בהלה תנועותיו של הילד הופכות מהירות מאוד ובלתי נשלטות כמעט. הבהלה, שיכולה להידרדר במהירות לפחד, מאופיינת בתנועות מהירות וגורמת לילדים לפתוח בריצה מהירה, כמו בעלי חיים שמנסים להימלט מסכנה.

בושה
בושה היא 'מתנה' שאנחנו המבוגרים מעניקים לילדים. היא לא רגש מולד והיא דבר שהם לומדים מאתנו באמצעות משפטים ושאלות דוגמת 'תתבייש לך!', או 'את לא מתביישת?'. הביטויים הפיזיים שמאפיינים בושה הם נשיכת השפה התחתונה והידוק השפתיים. לא אחת היד מורמת למעלה ומלטפת את הצוואר או את הראש או מונחת קרוב לפה, כאילו כדי להסתתר. תחושת הבושה גורמת לילדים רבים לסומק בלחיים, כי הדם זורם לפנים. הביישן יתקשה למקד את מבטו ולכן הוא ישפיל את עיניו. זה רגש שהייתי ממליץ שלא לעודד. פסיכולוגים רבים עובדים קשה לנתק זאת מהאדם, גם בגיל מבוגר.

עצב
הורים יכולים לחוש מיד אם ילדם שרוי בעצב מאחד שלילד עצוב יש שפת גוף שמסמלת אבל. ילד עצוב לא יהיה תקשורתי, רמת האנרגיה שלו תהיה נמוכה, פיו ועיניו יהיו מושפלים והפנים יהיו מוטות כלפי מטה. העיניים הן ראי דרכו אפשר לזהות עצב באופן מידי - אפילו עצב קל יגרום לעיניים להיות נמוכות ומוטות כלפי מטה. גוף של ילד עצוב נוטה להיות מכונס ונעול. הוא מרמז על עצב כי הוא שמוט, הכתפיים ועמוד השדרה מעוגלים והתנועות הן מינימליות. עצב פעמים רבות מלווה בשקט, בנשימה איטית ושקטה מהרגיל ובהליכה משתרכת ואיטית. דמעות הן סימן מובהק לעצב ורעד בשפה התחתונה מבשר בכי. כשמתפתח בכי הנשימה הופכת מואצת מאוד.

אושר
ילד שמח ומאושר ישתף מיד את כל העולם בתחושותיו. הוא קופץ, משתולל, מחבק ולא נח לרגע. כשילד חש רגשות חיוביים כמו אושר ושמחה, הפנים שלו 'עולות' כלפי מעלה וכך גם השפתיים. ילדים מאושרים הם ילדים שסנטרם גבוה, מתוח כלפי מעלה, הצוואר אינו נוקשה כבעת מגננה, מה שמעיד על אופטימיות. קולו של הילד המאושר גבוה מהרגיל והמילים נאמרות בשטף, העיניים בוהקות, נפתחות לרווחה או מצטמצמות כלפי מעלה, כמו בעת חיוך, והאישונים מתרחבים מאוד. צבע העור משתנה והופך ורוד וסמוק ונראה בריא. עם הזמן, כשהילד מתבגר, הפגנת האושר מצטמצמת עד שלעתים השריד היחיד שנותר ממנה הוא החיוך. המבוגרים שלרוב מרגיעים את הילדים שלא ישתוללו אשמים בכך - הילדים מקבלים ציווי מהעולם החיצון לצמצם את הרגשות.

עניין
כשמשהו מעניין ילדים, העיניים שלהם נפתחות לרווחה, הגבות מורמות כלפי מעלה והאישונים מתרחבים. לילדים אין הרבה סיבות להסתיר את העניין שלהם וכל שפת הגוף שלהם מסגירה אותם. אם ילד רואה למשל ילדה במגרש המשחקים והיא מעניינת אותו, הוא לא יסתיר את התעניינותו ויעקוב אחריה במבטו כל הזמן. הוא אפילו ייגש ויעמוד לידה גם אם לא יאמר דבר.

מבוגרים, לעומת זאת, יעשו מאמצים להסתיר את התעניינותם - הם יגניבו מדי פעם מבט לעבר האדם שמעניין אותם, אך לא הרבה יותר מזה.

גועל
השפה התחתונה של הילד נמשכת כלפי מטה והחוצה, העיניים מתכווצות, הפה סגור בניסיון לחסום את כניסת הדבר המגעיל לגוף והנחיריים רוטטות. ילדים נוהגים להוסיף גם קול גרוני שמבטא את תחושת הגועל שלהם וכאילו בא לומר 'איכס', זהו קול שבעלי חיים נוהגים להפיק, ואצלם הוא בלתי רצוני. הקול הגרוני הוא תוצאה של כיווץ הגרון כחיקוי לתנועת הקאה שרוצה לפלוט החוצה את הדבר המגעיל. תינוקות קטנים נוהגים להסיט את הראש אחורה כדי לחמוק מהדבר המגעיל. מבוגרים נוהגים להשתמש בתנועת הגועל בהשאלה כשהם רוצים לתאר משהו לא טוב, כמו סרט רע למשל.

מבוכה
ילד שנבוך ממשהו ירכין את ראשו ויחבק את עצמו. כשילד שרוי במבוכה הוא מאבד את תחושת הביטחון שלו. בגיל מעט יותר מבוגר הילד ייטה לכעוס או להתפרץ או לשחק ברוגז.

אשמה
זהו רגש שקרוב מאוד לרגש הבושה בתחושה ובתנועת הגוף של הילד, מסוג הרגשות שגורמים לילד להתכנס פנימה, כאילו להתקפל ולא פעם גם להסתיר את אחד האיברים בגוף מאחורי היד. אשמה היא פעמים רבות תחושה שהילד מפתח בעקבות תגובת המבוגר, ויש לא מעט הורים המנסים לשלוט בילד שלהם על ידי כך שהם מעוררים בו רגשי אשמה.

כעס
זהו רגש נלמד שמתפתח בשלב מוקדם בחיים. ילדים לומדים להפגין כעס ותסכול מהוריהם והם מתמודדים עם רגשות אלה כמוהם. כעס הוא רגש המבטא סתירה פנימית שהורים מנסים ללמד את הילד להסתיר, ולא להוציא החוצה. ילד שנוהג לעשות סקנדלים בעת כועס, מקבל מההורים מסר שלא יביך אותם ויתמודד עם הרגש וכך הוא לומד להיאבק ברגשותיו.

כך נעזור לילדים להתמודד עם רגשותיהם:
אם ילד מביע רגש שלילי, אם הוא עצוב, כועס, פוחד וכו', כדאי, ראשית כל, לתת לו זמן "לצאת מזה", ולא בטוח שבזמן זה כדאי להכביד עליו בשאלות או במתן הוראות. אחרי שהילד נרגע קצת והתחושות הקשות עוברות יש מספר דברים שאפשר לעשות:

1. שיטת גופנפש
שיטת טיפול לקריאה והבנה של אנשים שפותחה בארה"ב בשנות ה- 70 על ידי קן דיכטוואלד, תרפיסט ופסיכולוג.על פי השיטה, הגוף והנפש של האדם מחוברים, ואם עושים שינוי באחד, ישתנה האחר. כלומר, אם נעשה שינוי בתנועות הפיזיות שאופייניות לילד מסוים, ישתנה בהדרגה גם הרגש המוביל את הילד לתנועה זו. לדוגמה: כתפיו של ילד שבאופיו הוא חסר ביטחון או שהוא נמצא במגננה מתמדת יהיו מורמות, כשהראש מוחבא ביניהן ומורכן, גופו יהיה שפוף והליכתו זהירה, כאילו הוא חושש להפריע. לפי שיטת גופנפש יש לשחרר את אזור הצוואר והכתפיים, והרגשות החסומים ישתחררו בהתאם. חיקוי של רגש חיובי יסייע לילדים ללמוד תנועות גוף שסותרות את התחושה השלילית שלהם.

כאשר ילד פוחד, אפשר לבקש ממנו לתאר איך נראה האיש הכי חזק בעולם, בהתחלה במילים, ואחר כך לחקות את תנועות גופו. מילד מלנכולי אפשר לבקש לחשוב על ילד שמח ולחקות את תנועותיו. מילד חסר ביטחון אפשר לבקש שיתאר דמות של גיבור. זה יכול להיות גיבור טלוויזיוני, ספרותי, מציאותי או לקוח מעולם משחקי המחשב - העיקר שהילד יהיה שותף לבחירה ותהיה הסכמה על אופי הדמות שנבחרה. אין צורך לחזור על התרגיל הזה פעמים רבות מדי, אלא עד שהילד מטמיע דמות כלשהי, מכיר את הבעות גופה ויודע לחקות אותן. אחרי מספר פעמים אפשר להגיד לו: "כשתרגיש שאתה פוחד, עצוב, חושש, חסר ביטחון וכו', תנסה לחקות את תנועותיה של הדמות שבחרת". השיטה הזאת מתאימה לרגשות עזים ובעיקר אם מבחינים שלילד יש נטייה גדולה לרגש מסוים.

2. מגע וחיבוק
בתנאי שזה לא בכפייה. אם יש ילד שמסרב לקבל מגע או חיבוק, אז תנועה קצובה כלשהי שהוא שומע יכולה להרגיע אותו. הורה שרוצה להרגיע ילד, יכול אפילו ללטף לעצמו את היד ולהתאים את הליטוף לקצב הנשימה של הילד, כך הילד רואה מגע וגם אם אינו חש בו זה עשוי מאוד להרגיע אותו.

הרבה מהרגשות הקשים חווים באיברים שמקובצים בקו האמצע - מסביב לעמוד השדרה - כלומר מהצוואר עד למטה. פעמים רבות נגיעה קלה באזור הגב העליון עוזרת לשחרר ילד מתחושות רעות, כמו שכשמנחמים מישהו, אינסטנקטיבית נוגעים לו בגב, זוהי נגיעה מקלה וזה עוזר לכל המצבים שגורמים להתכנסות פנימה, כמו עצב, בושה, חרדה וכו'.

3. הבעת אמפתיה
כשרוצים להתקרב ולשדר לילד שאנחנו מבינים ומזדהים עם תחושותיו, צריך לחקות את שפת הגוף שלו כדי להתקרב אליו. לדוגמא אם ילד יושב מכווץ, ההורה יכול לשבת כמעט כמוהו, ולדבר איתו. אין צורך לחקות לחלוטין את תנועת הילד כי בסוף גם ההורה יחוש כמוהו. למשל אם הילד יושב עם ידיים סגורות ומשולבות וראש כפוף, ההורה יכול לשבת כמוהו אבל לחייך, זה נותן לילד פתח יציאה מהמצב בו הוא נמצא. הורה שמביע אמפתיה וקונה את לבו ואמונו של הילד יכול לשוחח איתו והילד ירגיש נוח להיפתח ולשתף את ההורה בתחושותיו.

4. שמירה על קשר עין
בעת שיחה עם הילד חשוב לשמור על קשר עין, כאן חייבים שיחה פנים מול פנים, בזמן השיחה כדאי להרבות באותות של חיבה, כמו השוואת גובה (אלא אם כן רוצים להעביר מסר של סמכותיות), בהנהון בחיוך וכו'.

המאמר פורסם לראשונה בעריכת דוריס לילינג, במעריב Online, בתאריך 17.12.02.