"שפת הגוף של ילדים היא יותר ישירה, אמיתית ושקופה מזו של המבוגרים. יש מספר רגשות בסיסיים שהם אוניברסליים ושפת הגוף שלהם היא לא משהו נרכש אלא מולד. הרגשות הם פחד, גועל, עצב זעם, הפתעה ואושר. רגשות אלה קלים מאוד לזיהוי, במיוחד אצל ילדים, כי הם ברורים ונהירים ממש כמו שהם קיימים אצל אבותינו הקופים."

​

כך כותב רמי צוֹר במאמר "מה אומרות ידיך?" במעריב אינטרנט. צוֹר מתאר כיצד נוכל לקרוא בשפת הגוף של הילדים שלנו, סימנים של: מצוקה, פחד, בהלה, בושה, עצב, אושר, עניין, גועל, מבוכה, אשמה, וכעס. הוא מפרט גם שיטות כיצד נעזור לילדים להתמודד עם רגשותיהם.
[למאמר המלא...]

​

חגית גיטה מוסיפה כי ישנם 180 סימנים של תינוקות (2-0) "מדברים". תינוק מפתח את שפת גופו כהישרדות. כשהוא מתחיל להשתמש בשפת הדיבור, הוא מאבד קצת משפת הגוף שלו.
חגית טוענת כי ישנם 3 סוגי טיפוסים אצל ילדים: חברותי, מתחבר ומופנם וניתן לראות את הטיפוסים הללו בשפת הגוף. ניתן לשנות ילד מופנם ע"י פעילות ספורטיבית וחברתית, יש ליזום עבורו להביא חברים, ליישר כתפיים וכד'.
כהורים אנו מלמדים את ילדינו שפת גוף והילד לומד ע"י חיקוי. לפעמים הילד הוא חיקוי מושלם של אחד ההורים. לכן ניתן לראות אפילו "דימיון" אצל ילדים מאומצים להורים המאמצים. חגית ממליצה ללמד ילדים תשדורת טובה יותר - מרחבים, רגשות וכד': ילדים אינם יודעים מהו מרחב מחיה ומתי אפשרי טווח אינטימי. למשל: הם רוצים לחבק כשההורים עייפים וכשההורים נרתעים הם מרגישים נידחים. לכן חשוב להיות מודעים לכך ולא לתת להם תחושה כזו.

רמי צוֹר וחגית גיטה הם מומחים לשפת גוף, אך מסתבר שגם סופרים מרבים לכתוב על שפת הגוף בהקשר לילדים - סופרי ילדים וגם מבוגרים.

להלן מס' דוגמאות:

​

נעמי רגן מדגישה דוקא את שפת הגוף בעיני ילדים. בכתיבתה אנו רואים כי ילדים יודעים לחוש את שפת הגוף של מבוגרים באופן מדוייק באינסטינקטים שלהם, אולי אף יותר מאנשים מבוגרים.

 

"ג'סי עקב אחר מבטו של אביו, וראה שעיניו מסגירות את תחושותיו האמיתיות. היתה בהן הבעה של אי ודעות, תבוסה, שונה בתכלית מהמילים שאמר! ועם זאת, הוא לא השפיל את מבטו ולו לרגע, אלא הישיר מבט קדימה, מעבר למים הכהים, מעל לאורות המבליחים ברקע, עד שהתמקד באיזה מראה, מתנוצץ אך רחוק עד כאב, שנדמה שצרב אותו ביופיו הבלתי מושג...."

(נעמי רגן, סיפור אמריקאי, כתר הוצאה לאור, 2001, עמ' 96)

"למה שלא תצאי החוצה לשחק ? תראי כמה את חיוורת !" היתה אמה פותחת בפזמון החוזר שלה מדי יום. שרה למדה להתעלם ממנו, אבל הבחינה בסתירה שבין גבותיה של האם, המכווצות בפחד, לבין המילים שאמרה - בעצם היא התחננה אליה שלא תצא".

(נעמי רגן, סיפור אמריקאי, כתר הוצאה לאור, 2001, עמ' 159)

הדגמה מספר ילדים (מלווה בתמונות שכאן):

פרצוף רטוב, שאומר אני עצוב...
פרצוף חוור, אני פוחד...
פרצוף מהרהר, אני חושב...
פרצוף ערמומי, מתכנן להזיק...
פרצוף עצבני, אני מתוח...
פרצוף זורח, אני מתפעל...

סינָיה כהן-ארי, איורים: שרון פרופ,
פַּרְצוּף חָמוּץ-מָתוֹק, הוצאת תמוז, 2001.
© כל הזכויות שמורות למחברת, למאיירת ולבית ההוצאה