מאמרים

הילדים שלנו לומדים לקרוא ולכתוב רק בגילאי שש שבע. לעומת זאת, את היכולת לקרוא אותנו, הם רוכשים פחות או יותר מרגע היוולדם. אלא שאנו לא פעם מעבירים להם מסרים סותרים - אומרים משהו אחד ושפת הגוף שלנו אומרת משהו אחר. הילדים, מזהים חולשות, יודעים מתי אנחנו במצוקה ומתי טוב לנו וגם מתי אנחנו מבולבלים וחסרי ביטחון.
מאחר והמבוגר מהווה מעין מתווך עבור הילד, מוטלת עליו אחריות להיות בהיר וברור במסרים שהוא מעביר. חשוב לפחות לעשות מאמץ שלא להעביר לילד מסרים סותרים, כי מה שהילד קולט במצב כזה הוא את הניגוד. הוא מרגיש את הדילמה של המבוגר ומבין שהמסרים שלו אינם שלמים. הבעיה היא שהילד הוא גם חקיין מצויין, זו הדרך בה הוא מיישם את הדברים שהוא לומד, אז אם ילד רואה שהורה מסתיר את רגשותיו, לא מתמודד איתם ומתכחש להם, הוא יחקה אותו בכך וזה חבל.

אלו מסרים סותרים אנחנו נוטים להעביר לילדים?
יש הרבה מאוד כאלה, וזה הפך כל כך טבעי לנו, שאנו משתמשים בהם מבלי להיות מודעים. למשל כשאנחנו מנסים לשדר לילד סמכותיות ורצינות כוונות לגבי איסור כלשהו שהטלנו עליו, אך זה לא יוצא משכנע, כי אנחנו לא באמת מאמינים בזה ושפת הגוף שלנו משדרת את זה. או כשאנחנו רוצים להעביר לילד מסר שיש לנו ביטחון מלא במה שאנחנו אומרים או דורשים ממנו, אך בפועל אנחנו לא באמת בטוחים שזה הדבר הנכון לעשות, הוא חש בזה מיד. לעתים ילדים לא ממלאים אחר ההוראות של ההורים ואחר הבקשות, בגלל שהם קולטים את חוסר הביטחון בדרישה. יכול להיות גם מצב בו הורה מחמיא לילד על ציור שצייר ונותן לו חיזוק חיובי, כשבפועל ההורה לא ממש מבין את הציור ולא חושב שזו יצירת פאר. הילד אומנם שמח לקבל את המחמאה, אבל הוא קולט שאינה אמיתית. מצב כזה יכול להעביר לילד מסר, אני לא אמיתי איתך, אני אומר דברים שאיני מתכוון להם, וזה מערער את אמונו של הילד במבוגר גם בתחומים אחרים.
אם זה כל כך טבעי וטבוע בנו, האם אפשר בכלל לשנות את זה?
צריך להחליט לשנות את ההתנהגות בשני מישורים ונכון, זה לא קל בכלל. ראשית צריך להיות מודעים יותר למסרים שאנחנו מעבירים לילדים, ויש פעמים שאין כל סיבה להסתיר את הרגש האמיתי, גם אם רוצים לגונן על הילד. במקביל חשוב להיות מודעים גם לשפת הגוף שלנו בתקשורת עם ילדים. אם אני רוצה שהילד יסמוך על מה שאני אומר לו, רצוי שגם שפת הגוף שלי תשדר ביטחון ושיש על מי לסמוך. דוגמאות: סיטואציה נפוצה בין הורים לילדים היא סיטואציה של עימות. אני כועס על הילד בגלל משהו שעשה, ובמקביל אני רוצה להטיף לו מוסר כיצד יש לנהוג במקום ההתנהגות הלא רצויה. בעת הטפת מוסר ההורים הרי רוצים להעביר לילד מסר ממנו ילמד, אך זה מתערבב להם עם הכעס שהם חשים ושפת הגוף שלהם משדרת כעס. כשהורה כועס הוא קודם כל משדר לילד "מאחר שאני גדול ואתה קטן אני פוקד עליך (בקולי) להקשיב לי, לשבת, להבין, להצטער על מה שעשית". טון הדיבור הוא טון של כעס וזה לא הטון הנכון להטיף באמצעותו מוסר, לכן אם הורה רוצה להטיף לילד שלו מוסר שייקלט, חשוב שקודם כל ייפטר מהכעס. הורה כועס סוגר את הידיים שלו בצורה של סורג, סוגר אגרופים, או משלב ידיים. הילד שרואה את זה מבין שההורה סוגר משהו בבטן, שהוא עוצר עצמו מלהתפרץ. בעת כעס המבט של ההורה פוגע ישר בעיני הילד ומסתכל לו לתוך העיניים, זה יוצר תחושה של שיפוט ולא של העברת מסרים. הילד, בתגובה לשפת גוף כזו, יכווץ את הכתפיים, יסגור את עצמו ויעבור למצב של מיגננה. הרבה מסרים לא יעברו כאן, אלא מתקפה, כעס ומיגננה. נכון יותר בעת כעס, שהוא תחושה לגיטימית, שההורה לא ינסה במקביל להעביר לילד מסרים. אחרי שהכעס יעבור יש מקום להסביר, לגרום לילד להבין ולהנחות אותו כיצד יש לנהוג.

מסגרת
ישיבה: עדיף לא לשבת מול הילד בצורה חזיתית משום שזוהי ישיבה מאיימת. כדאי לשבת לצדו ואפילו לחקות את תנועותיו ואז להעביר את המסר שרוצים שהילד יקלוט. אם רוצים להסביר לילד שעליו להימנע מהתנהגות שמסכנת את חייו כמו תקיעת האצבעות בשקע החשמל, או ריצה לכביש, יש יותר מקום להראות נחישות וכעס ואפשר לשבת מול הילד ולהגיד לו את הדברים. כשהורה רוצה לספר לילד משהו שמעורר בו עצמו מתח ודאגה, כמו למשל שאבא נסע לחו"ל או אמא הלכה ללדת, הגוף והיציבה יהיו נוקשים, עמוד השדרה והכתפיים מתוחים, המחוות והתנועות מאופקות, ותהיה לו נטייה לשמור את הידיים והרגליים קרוב לגוף. במצב כזה נוטים לבטא מילים בשפתיים חשוקות, הלסת מהודקת בכוח, מדי פעם מעבירים את היד על הפנים או על השיער באופן לא מודע. לעתים יש נטייה להגביר את הקצב של תנועות הנחמה כמו ליטוף הברכיים בידיים, ליטוף המרפק בעת שילוב ידיים, הנחת יד על הפנים וכדומה. אם שפת הגוף של ההורה היא כזאת, עדיף שיגיד לילד את האמת, כלומר שהוא מתוח ומרגיש מצוקה כלשהי, ולא ינסה להעמיד פנים שהכל בסדר.

דיבור שוטף
במצב של מצוקה נפשית ההורה מתקשה להיות בהיר בדבריו והוא נוטה לדבר בצורה מקוטעת (אמממ ארוך ואההה באמצע המשפט). אופן ביטוי שכזה שכיח כשאדם מרגיש אומלל והוא גם משדר לסביבה חוסר אונים. במצב כזה על ההורה להתעשת, ואחד הדברים שהוא צריך לעשות הוא לשנות את שפת הגוף שלו כדי לשדר יותר שליטה במצב. אם הוא יהיה מודע לשפת הגוף שלו וישנה אותה בעת הצורך, הילד יקבל מינון מוחלש של הרגשות שההורה היה מעדיף שלא לחשוף בפניו.

אסרטיביות
כשהורה רוצה להגיד לילד "אין ויכוח, מה שאני אומר עכשיו זה סוף פסוק", חשוב שתתלווה לכך המנגינה הנכונה ושפת גוף נחרצת אם כי לא מענישה. אם הורה אומר לילד "עכשיו אני לא מרשה לשחק במחשב" והילד מתווכח, אחרי מספר פעמים שההורה אומר את הדברים הוא עשוי לעבור לקול בעל נימה היסטרית וכעוסה, לנפנף בידיים ולצעוק את הדברים. דרך אחרת היא להגיד אותם דברים בקול ענייני ולא מעניש שתהיה לו השפעה יעילה יותר על הילד. אפשר לדבר לאט ובנחרצות, ליצור עיגול עם האגודל והאצבע אבל לא בתנועה מוגזמת ולומר: א.נ.י ל.א מ.ר.ש.ה ל.ש.ח.ק ב.מ.ח.ש.ב. מסר נחרץ צריך לעבור בצורה מאופקת, כולל תנועות נחרצות ומאופקות ואפילו איטיות המעבירות את הדברים הרבה יותר טוב. כשהורה מעביר את כוונותיו בצורה זאת הוא לא מאבד שליטה, והוא אומר לילד "אני יודע מה אני אומר, זה הגבול שהצבתי, הוא סופי, ואין מקום לפרוץ אותו". היסטריה רק מסמנת איבוד שליטה, ואיבוד שליטה מסמן אפשרות לפריצת גבולות. התוצאות של הפגנת נחרצות אינן תמיד מיידיות, אבל אם שומרים על עקביות זה עובד. ילדים מעצם טבעם מנסים לפרוץ גבולות, אך עמידה איתנה מול ניסיונות אלו משתלמת, בכל מקרה כדאי לשמור את הטונים הנחרצים למצבים בהם רוצים להציב גבולות מוחלטים.

קצב
כשילד קורא לאמא "אמא בואי מהר עכשיו", הוא מדבר באנרגיות מהירות וגבוהות והוא חסר סבלנות. הנטייה של ההורה היא להיסחף אחר הקצב של הילד. אבל אם האמא עסוקה באותו רגע רצוי שתשים לב לצאת מהקצב של הילד ולומר לו "רק רגע" בקצב שלה. הוא מייד יקלוט שהיא לא נמצאת באותו מקום שבו הוא נמצא וזה יעזור לו להמתין בסבלנות.

אפקט המראה
בעתות משבר במשפחה (סכסוכים, קשיים כלכליים, מחלה, גירושים, וכו') לא תמיד רוצים לחשוף בפני הילד את מה שחשים, אך הילדים כאמור קולטים דרך שפת הגוף של ההורים ודרך קולם שמשהו לא כשורה. במצב כזה אפשר להשתמש בילד כמו במראה. ההורה יכול להסתכל על הילד וללמוד משהו על התנהגותו שלו, כי הילד מראה ומשקף מה באמת קורה בחדר. למשל אם יש אווירה של כעס, האגרוף הקפוץ של הילד יחקה את תנועת ההורה. יכול להיות שהכתף שלו תתרומם בצורת מגננה, פיו יהיה עצוב וקפוץ וכו'.

המאמר פורסם לראשונה בעריכת דוריס לילינג, במעריב Online, בתאריך 6.1.03.